בתי המשפט

א 073209/04		בית משפט השלום תל אביב-יפו
29/07/2007	תאריך:	כב' השופט חגי ברנר	בפני:

התובעת;	מ. דפנה ע"י ב"כ עוה"ד יעקב גנים	בעניין:
	נ ג ד
הנתבעת;	מוריס אגבבה בע"מ

פסק דין

מבוא

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין ליקויי בניה בדירה ברח' רבן יוחנן בן זכאי 54/1 באלעד (להלן: "הדירה").

2. הדירה נבנתה על ידי הנתבעת, שהיא חברה קבלנית הבונה דירות בישוב אלעד.

3. הדירה נמכרה על ידי הנתבעת ביום 3.6.1998 למשה ואביבה שבתאי. החזקה בדירה נמסרה למשפחת שבתאי ביום 28.6.2000. בני הזוג שבתאי מכרו את הדירה לתובעת לפי חוזה מכר מיום 13.11.2003. הנתבעת ביצעה תיקונים שונים בדירה הן בתקופת הבעלות של משפחת שבתאי והן בתקופת הבעלות של התובעת, כאשר האחרון שבהם נעשה ביום 2.12.2003 ובגדרו תוקנו ליקויי רטיבות בחדרי הדירה (ראה טופס תיקונים נספח ה' לתצהיר יצחק ליפשיץ מטעם הנתבעת).

4. התובעת טוענת כי בדירה נתגלו ליקויי בניה שעלות תיקונם הינה 143,564 ₪, כעולה מחוות דעתו של מומחה מטעמה. בנוסף טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בכך שמכרה למשפחת שבתאי את חנייה מס' 15, למרות שהחנייה כבר נמכרה קודם לכן לדייר אחר. על כן, נאלצה התובעת לקנות חניות בבנין אחר, תמורת סך של 4,500 ₪, אלא שדיירי הבנין האחר מיררו את חייה ועל כן היא ביקשה לבטל את הרכישה אך הנתבעת סרבה לכך. הנתבעת אמנם הציעה לתובעת לקבל את חניה מס' 20 בבנין מגוריה, אך לטענת התובעת, זוהי חניה צרה מדיי.

התובעת טוענת כי נגרמה לה עגמת נפש בשל הליקויים בדירה ובשל פרשת החנייה, והיא מעריכה אותה בסכום של 40,000 ₪.

5. הנתבעת טוענת כי התובעת מעולם לא התלוננה על ליקויים בדירה, למרות שמדובר בליקויים שניתן היה לזהותם עובר לרכישת הדירה. בנוסף, בעת רכישת הדירה היתה התובעת מודעת לבעיית הרטיבות בה, בעייה שטופלה ונפתרה עוד בטרם הוגשה התביעה. פניותיה היחידות של התובעת לנתבעת היו בענין החנייה. באשר למקום החנייה, טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה את החניה שרכשה משפחת שבתאי, היא חניה שסומנה בתשריט המכר במספר 15, אלא שהתובעת החליטה שהיא צרה מדיי, ועל כן הסכימה הנתבעת למכור לה חניות חלופיות שמספרן 13 ו- 14, אולם התובעת החליטה לפתוח חנות קוסמטיקה בחנייה (!) ולכן השכנים התנכלו לה, והתובעת התחרטה פעם נוספת.

דיון

6. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את מהנדס הבנין ושמאי המקרקעין פנחס וימר על מנת שיחווה דעתו באשר לליקויי הבניה בדירה ועלות תיקונם. המומחה וימר ביקר בדירה ביום 8.3.2005 וערך את חוות דעתו ביום 1.5.2005. הליקוי העיקרי שהמומחה זיהה בדירה הוא ליקוי בריצוף, הבא לביטוי בכך שהריצוף בוצע עם הבדלים מהותיים בין גווני האריחים, באופן שהמראה הכללי של המשטח אינו אחיד. המומחה המליץ על החלפת הריצוף בעלות של 15,400 ₪. בנוסף נמצאו ליקויים בגובה דלתות היציאה למרפסת חדר דיור, בקירות התומכים בחצר, בהעדר סורגים על החלונות, בדיפון האמבט, במעקה הברזל בחצר ובצנרת הוונטה. עלות התיקון הכוללת היא 26,950 ₪ במקרה של ביצוע על ידי התובעת, או 22,000 ₪ במקרה של ביצוע באמצעות הנתבעת. הסכומים אינם כוללים מע"מ. משך הזמן הדרוש לביצוע התיקונים הוא 20 יום, במהלכם לא ניתן יהיה להתגורר בדירה במשך 14 יום בעת החלפת הריצוף.

הצדדים ויתרו על חקירתו של המומחה וימר, וממילא חוות דעתו לא נסתרה.

7. חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 אינו חל בעניננו, שכן אין כל חוזה מכר בין התובעת לבין הנתבעת. הדירה נרכשה מהנתבעת על ידי משפחת שבתאי, ולא על ידי התובעת. התובעת היא רוכשת דירה מיד שניה. חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 חל אך ורק ביחסים שבין משפחת שבתאי לנתבעת. גם העובדה שהדירה נמכרה לתובעת בטרם חלפה תקופת האחריות, אינה משנה דבר, שכן תקופת האחריות היא תולדה של ס' 4 לחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973, ואם החוק אינו חל ביחסים שבין התובעת לנתבעת, ממילא לא נודעת כל משמעות משפטית לכך שבמועד הרכישה על ידי התובעת טרם חלפה תקופת האחריות.

8. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי דין התביעה להדחות משום שהתובעת לא פנתה אליה בענין ליקויי הבניה קודם להגשת התביעה, אלא אך ורק בענין הבעיה שהתעוררה לגבי מקום החניה.

התובעת העידה כי פנתה בעל פה פעמים רבות אל נציגי הנתבעת, לא רק בענין מקום החניה, אלא גם בענין הליקויים הנוספים:

"עשרות פעמים פניתי. שולה (שולי) אמרה לי אל תמזמזי את הזמן, בגלל זה הגענו לפה. דיברתי עם יהודית ושולי על הליקויים. היה לי מצב שניתקתם לי את הטלפון כי הכרתם את הקול שלי, ואם השארתי הודעות לא התייחסתם. דיברתי על הבעיות של כל הדברים, כולל מרצפות ועוד אלף ואחת בעיות, זה לא מצב נעים להגיע למעמד הזה …" (ע' 5 לפרוטוקול)

וכן:

"בטלפון, הכל בטלפון עם שולי כהן … אבל אמרתי גם עם יהודית. הדבר היחידי שאמרה לי שאני ממזמזת את הזמן ושאקפוץ לה … אני 4 שנים רצה אחריהם בבקשה תתקנו את המרצפות שיש שם כל מיני צבעים …" (ע' 6 לפרוטוקול)

אני מאמין לתובעת הטוענת כי פנתה בעל פה לנציגי הנתבעת בענין הליקויים, גם אם דבריה בדבר עשרות פניות נאמרו על דרך הגוזמה וההפרזה. הכלל הוא שרצוי אמנם להודיע בכתב על ליקויים, אך גם הודעה בעל פה מספקת לצורך כך. היתרון של הודעה בכתב הוא שהדבר מונע את המחלוקת הראייתית האם היתה או לא היתה הודעה על ליקויים, אך כאמור, גם הודעה בעל פה היא מספקת, בהנחה שבית המשפט מאמין כי אכן ניתנה הודעה כזו. ראה למשל ע"א 4445/90 "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' מאיוסטתק-על 94(2), 674 ,עמ' 677:

"אף אם תאמר כי ההודעה על הליקויים לא נשלחה בכתב, כאמור בחוזה, עדיין אין בכך, בנסיבות המקרה, כדי לפתור את המערערת מחבותה לתיקון הליקויים. ההודעה בכתב נדרשת כדי לוודא שהמערערת יודעת על הליקויים ותוכל לתקנם כנדרש. אך במקרה הנדון אין ספק שהמערערת ידעה על הליקויים, שהרי בפועל עסקה בתיקון הליקויים. לכן, אפילו נאמר כי לא נשלחה למערערת הודעה בכתב, יש מקום להוסיף ולומר כי המערערת ויתרה על הכתב. יתירה מזאת: האם תום לב הוא מצד המערערת לומר, מצד אחד, שידעה על הליקויים, ומצד שני שאין היא חייבת בתיקונים כיוון שלא הודיעו לה על הליקויים בכתב?"

וראה גם ע"א 8939/01 אביצור נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ תק-על 2003(3), 975 ,עמ' 977:

"הלכה היא מלפני בית משפט זה כי אין באי-מתן הודעה בכתב או במכתב רשום כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענות הרוכש, על אף האמור בחוזה המכר. … הודעה בכתב, ובמכתב רשום בפרט, על אף כי מצאתי שאינה מחוייבת המציאות, טומנת בחובה יתרון חשוב לתובע, והוא זה של תיעוד הפניה, מועדה ותוכנה, וזאת כיוון שעל התובע נטל ההוכחה להראות, כי מסר למוכר הודעה על אי -ההתאמה. אך הודעה בכתב, על אף יתרונה זה, אין היא בלעדית ואין בהיעדרה כדי להביא לקביעה אוטומטית, כי הרוכש לא עמד בחובת ההודעה. אם יוכיח התובע, בדרך אחרת, כי אכן ניתנה הודעה למוכר על אי-התאמה, וכי אכן קיבל המוכר הזדמנות נאותה לבצע את התיקונים, דיינו. לדעתי, הוכחה שאינה נופלת בכוחה ובאיכותה, כי אכן פעל הרוכש בהתאם לאמור לעיל, היא בנסיונות המוכר לתקן את הליקויים בממכר."

הנתבעת טוענת אמנם בסיכומיה כי שולמית כהן אליה פנתה התובעת כלל אינה עוסקת בליקויי בניה אלא בהנהלת חשבונות ובנושא החנייה, אלא שהתובעת ציינה כי פנתה בנוסף אל אישה בשם יהודית, אף היא עובדת אצל הנתבעת, וטענתה זו לא נסתרה. מכל מקום, התובעת לא בהכרח היתה מודעת לחלוקה הפנימית אצל הנתבעת באשר לזהותו של מי שמטפל בליקויי בניה, במובחן מזהותו של מי שמטפל בבעיות החניה. על כן, סביר להניח כי התובעת הנסערת שטחה את טענותיה בפני שולמית כהן, לא רק בענין החניה אלא גם בענין ליקויי הבניה.

9. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית להסתמך על אי ההתאמה, משום שחלפו חמש שנים בין מסירת החזקה למשפחת שבתאי לבין הגשת התביעה. טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן היא יכולה היתה להיות רלוונטית לו חל בעניננו חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973, אלא שכאמור לעיל, חוק זה אינו חל על היחסים שבין התובעת לנתבעת.

10. הנתבעת טוענת כי התובעת סרבה לאפשר את תיקון הליקויים בדירה ובכך נמנעה מהקטנת נזקה. דא עקא, התובעת הסבירה בעדותה שכיום, בתום המשפט, היא אינה מוכנה לאפשר את ביצוע התיקונים בידי הנתבעת:

"אני לא רוצה שתעשו שום תיקון, ואני מדברת מכל הלב, החברה הזאת עשתה לי עוול גדול, אני 4 שנים רצה אחריהם בבקשה תתקנו את המרצפות שיש שם כל מיני צבעים … אחרי שבוע שבועיים הייתי איתכם בקשר ישר ומצידכם כלום, טריקות טלפון … ופניתי אליכם וזלזלתם. … אני לא מוכנה שתכנסו לבית שלי, היתה לכם תקופה ארוכה לתקן וזלזלתם ונפגשנו עוד בבית המשפט פעם קודמת, ולא רוצה, עם כל הכבוד" (ע' 6- 7 לפרוטוקול).

עדות זו של התובעת מהימנה עליי. המבחן בדבר נכונותו של הקבלן לבצע תיקונים הוא קודם להגשת התביעה. נכונותו לבצע תיקונים לאחר הגשת התביעה, יכולה לסייע בעדו רק אם ניתנת לכך הסכמתו של הדייר. אין לכפות על הדייר תיקונים שהוצעו לראשונה רק לאחר הגשת התביעה, משום שהדבר עלול ליצור תמריץ אצל קבלנים שלא לתקן ליקויים אלא רק לאחר שמוגשת נגדם תביעה. הרעיון הוא לעודד תיקונים קודם להגשת התביעה, ולא במהלכה. ראה ת.א. (ת"א) 66297/03 מרמור נ' בניה משקית(פורסם באתר נבו):

"העובדה שהנתבעת הציעה במהלך המשפט לתקן את הליקויים אך התובעים סרבו, אינה מעלה או מורידה. כענין שבמדיניות,נכונותו של הקבלן לתקן נבחנת בראש ובראשונה קודם להגשת התביעה ולא לאחר הגשתה, שאם לא כן, הדבר עלול לעודד קבלנים לסרב לתקן ליקויים עד אשר מוגשת נגדם תביעה, ורק אז, ככלות כל הקיצים, לחזור בהם מסרובם. תוצאה כזו אינה רצוייה ואין בה כדי למנוע התדיינויות מיותרות."

על כן, משלא ניצלה הנתבעת את ההזדמנות שניתנה לה בעבר לתקן את הליקויים, היא איבדה את זכות התיקון. ראה ע"א 8939/01חיים אביצור ועוד 21 אח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ תק-על 2003(3), 975 ,עמ' 979:

"כאשר ניתנה לקבלן הזדמנות לתקן את הטעון תיקון, והוא ביצע זאת באופן חלקי, תוך סחבת בלתי סבירה או באיכות שאינה נאותה, אין מקום לכפות על רוכש הדירה ליתן לקבלן הזדמנויות חוזרות ונשנות לבצע תיקונים שכבר ניתנה לו הזדמנות לבצעם."

11. אין ספק שליקויי הבניה המפורטים בחוות דעתו של המומחה וימר מעידים על ביצוע רשלני של הבניה, ולכן יש להטיל על הנתבעת חבות נזיקית בעוולת הרשלנות כלפי התובעת.

12. אינני סבור כי יש לזקוף לחובתה של התובעת את סרובה לאפשר הדבקה של אריחים על הריצוף הקיים, במקום להחליפו, שכן ההדבקה מחייבת פעולות של ניסור דלתות בכל הדירה והחלפת דלת הממ"ד, על מנת להתאימן למפלס החדש שייווצר בדירה, מה שיטיל עלויות נוספות שלא תומחרו על ידי המומחה וימר. מכל מקום, המומחה וימר ציין בתשובות ההבהרה שלו, כי עלות ההדבקה אינה נמוכה יותר מעלות ההחלפה (ראה ס' א(1) למכתבו מיום 15.6.2005 וכן מכתבו מיום 13.9.2005), כך שמדובר בשאלה אקדמית בלבד.

13. עם זאת, בכל הנוגע לליקוי בריצוף, יש לייחס לתובעת אשם תורם, משום שמדובר בליקוי שאמור היה להיות גלוי לעין עובר לרכישת הדירה, ואין המדובר בליקוי נסתר. מכאן שהתובעת היתה יכולה להבחין בליקוי זה בעת שרכשה את הדירה ממשפחת שבתאי, ובהתאם לכך לדרוש הפחתה של מחיר הרכישה או לא לבצעה כלל. התובעת אמנם העידה כי ביצעה את הרכישה בתנאי לחץ, משום שהיתה אמורה לפנות דירה אחרת בה התגוררה, אך אין בכך כדי להפחית ממידת האשם התורם שיש לייחס לה. בנסיבות הענין יש להעמיד את האשם התורם על שיעור של 33% בכל הנוגע לליקוי בריצוף ולנזקים העקיפים הקשורים לכך (פינוי הבית למשך 14 ימים לצורך החלפת הריצוף).

14. המומחה וימר קבע כי עלות התיקון של הליקויים אם התיקון יבוצע על ידי התובעת, היא 26,950 ₪ (כולל 10% תקורה הנדסית). מתוך סכום זה, סך של 16,940 ₪ הוא בגין החלפת הריצוף (15,400 ₪ ועוד 10% תקורה הנדסית). מתוך רכיב זה יש להפחית 33% בגין אשם תורם, כך שהסכום לפיצוי בגין הליקוי בריצוף הינו 11,350 ₪. לסכום זה יש להוסיף סך של 10,010 ₪ בגין יתרת ליקויי הבניה, שבגינם לא הופחת אשם תורם. הסכום הכולל הוא איפוא סך של 21,360 ₪. לסכום זה יש להוסיף מע"מ בשיעור 15.5%, כך שהסכום לפיצוי הינו 24,671 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2005 (מועד חוות הדעת של המומחה וימר).

15. התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לפסוק זכותה פיצוי בסך של 19,000 ₪ בגין הצורך בפינוי הדירה בעת ביצוע התיקונים, אלא שראש נזק זה הועלה לראשונה בשלב הסיכומים ואין לו זכר לא בכתב התביעה וגם לא בתצהירה של התובעת. התובעת לא תיקנה את כתב התביעה בעקבות חוות דעתו של המומחה וימר, שקבע את הצורך בפינוי. על כן, אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בהיותו הרחבת חזית.

16. התובעת זכאית לפיצויי עגמת נפש, המביאים לביטוי גם את העובדה שתאלץ לפנות את דירתה למשך 14 ימים בעת החלפת הריצוף. אין ספק שהצורך לפנות את דירת מגוריה לפרק זמן שאיננו מבוטל, יגרום לתובעת עגמת נפש רבה, גם משום שהיא גרושה המטופלת בחמישה ילדים. בשים לב לאשם התורם שיש לייחס לתובעת בנושא הריצוף, יש להעמיד את הפיצוי בגין עגמת נפש על סך של 8,000 ₪, נכון להיום.

17. בענין מקום החניה, טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בכך שמכרה למשפחת שבתאי את חנייה מס' 15, למרות שהחנייה כבר נמכרה קודם לכן לדייר אחר. התובעת טוענת כי הסתמכה על המצג המטעה של הנתבעת בעת שקנתה משבתאי את הדירה. לדבריה, אם היתה יודעת מראש שחניה מס' 15 שייכת לדייר אחר, לא היתה קונה את הדירה. התובעת טוענת כי נאלצה לקנות שני מקומות חנייה בבנין אחר, תמורת סך של 4,500 ₪ ששילמה לנתבעת, אלא שדיירי הבנין האחר מיררו את חייה ועל כן היא ביקשה מהנתבעת לבטל את הרכישה ולהשיב לה את מה ששילמה, אלא שהנתבעת סרבה לכך. הנתבעת אמנם הציעה לתובעת לקבל את חניה מס' 20 בבנין מגוריה, אך לטענת התובעת, זוהי חניה צרה מדיי.

18. אין בידי לקבל טענות אלה של התובעת. בעת שמיעת הראיות הובהר באופן הברור ביותר, באמצעות עדותה של שולמית כהן המטפלת מטעם הנתבעת בנושא מקומות החנייה, כי הנתבעת לא מכרה פעמיים את אותו מקום חנייה שהיה מיועד לדירה. התברר כי הנתבעת מכרה למשפחת שבתאי מקום חנייה שסומן בתשריט המכר במספר "15". זהו גם מקום החנייה שעמד לרשותה של התובעת. דא עקא, על גבי משטח האספלט נרשם המספר "20". אמור מעתה: מקום החניה שסומן "15" בתשריט המכר, הוא אותו מקום חנייה שסומן על גבי האספלט במספר "20". התובעת חיפשה בטעות במגרש החניה את מקום החניה שמספרו 15, מתוך הנחה כי המספר שמופיע בתשריט המכר אמור להופיע גם על גבי משטח האספלט, ואז גילתה כי המקום שסומן "15" על גבי משטח האספלט, שייך לדיירים אחרים בבנין, הם משפחת עונה. יצויין כי מקום החנייה של משפחת עונה, המסומן במספר "15" על גבי משטח האספלט, מסומן בתשריט המכר במספר "10א". אין המדובר במכירה כפולה של אותו מקום חנייה, אלא בטעות בזיהוי של התובעת לגבי מיקומו הפיזי בשטח של מקום החניה המסומן "15" בתשריט המכר. התובעת הודתה כי לא ירדה לראות היכן ממוקמת החניה בעת שרכשה את הדירה משבתאי (ע' 7 לפרוטוקול). סביר להניח כי לו ביקשה התובעת משבתאי כי יציג לה את החניה, לא היתה נתפסת לכלל טעות.

וכדברי שולמית כהן:

"כל חניה ממוספרת משולבת עם אבנים משתלבות המספור שלה, בחניה ששבתאי רכש כתוב עליה מס' 20. והחניה שמסומנת היום פיזית בשטח כמס' 15 היא 10א' שהיתה בעבר (משפחת עונה)" (ע' 13 לפרוטוקול).

ראה גם מוצג נ/1, המשקף את תשריט המכר המקורי ובו מופיע המספר 15 על מקום החניה שרכשה משפחת שבתאי, וכן מוצג נ/2, המשקף את מקומות החניה כפי שהם מסומנים פיזית על גבי האספלט, ובו מסומנת אותה חניה ממש במספר 20.

חשוב לציין כי לא הנתבעת היא שמכרה לתובעת את הדירה, וממילא לא הנתבעת היא שהציגה לתובעת בשטח היכן בדיוק נמצא מקום החניה הצמוד לדירה. הנתבעת מכרה את הדירה לשבתאי, ואין כל ראיה לכך ששבתאי לא ידעו היכן נמצא פיזית בשטח מקום החניה הצמוד לדירתם. אם היה "קצר בתקשורת", הרי שזה התרחש בין התובעת לבין משפחת שבתאי.

וכדברי שולמית כהן:

"אני לא מול התובעת, אני מול שבתאי. … שבתאי יודע שזה החניה שלו [חניה שסומנה בשטח במספר "20"- ח.ב.], אני מול שבתאי" (ע' 14 לפרוטוקול).

19. עוד התברר כי התובעת לא היתה מעוניינת בחניה המקורית שהיתה צמודה לדירה, אשר סומנה על גבי האספלט במספר "20" (היא חניה מס' 15 בתשריט המכר), משום שטענה כי מדובר במקום צר מדי:

"התובעת אמרה שהיא לא מעוניינת בחניה הזאת אלא רוצה חניה אחרת, כי החניה צרה יותר". (עדותה של שולמית כהן, בע' 14 לפרוטוקול)

20. בנוסף, קיימת הגזמה רבה של התובעת בתיאור המרחק הרב כביכול שבין מקומות החנייה מס' 13 ו- 14 שרכשה, לבין דירתה. ראשית, מדובר במקומות חניה באותו בית משותף, גם אם החניות נמצאות בתחומי כניסה אחרת לבנין. שנית, המרחק ממקום החניה המקורי הצמוד לדירה אל מקומות החניה מס' 13 ו- 14 הוא כ- 30 מ' בלבד, על פי מדידה בסרגל קנה מידה, ולא כפי שנטען על ידי התובעת. מכל מקום, התובעת עצמה היא שבחרה את מקומות החניה הללו, לאחר שלא רצתה את חניה מס' 20, היא החניה המקורית שהיתה צמודה לדירתה:

"היא רצתה את החניות האלה, ולא רצתה את חניה 20, ולמה לא אמרה אז שזה רחוק לה?" (עדותה של שולמית כהן, בע' 17 לפרוטוקול).

21. הטעות היחידה שנפלה אצל הנתבעת בענין מקומות החניה היא במכתבה של שולמית כהן לתובעת מיום 23.8.2004. במכתב זה נכתב בטעות כי החניה שקנתה משפחת שבתאי נמכרה קודם לכן למשפחת עונה. לנוכח העובדות שצויינו לעיל, ברור כי מכתב זה שגוי ואינו משקף את העובדות כהוייתן, כפי שגם הודתה שולמית כהן:

"הנני טעיתי במכתב שהוגש למרמלשטיין [התובעת- ח.ב.] לגבי מספור החניות … זה מלכתחילה החניה הזאת ולא נכון מה שכתבתי במכתב. מלכתחילה החניה היתה מס' 15 שהיא 20 היום ולא שונה שום דבר בחניות" (ע' 16 לפרוטוקול).

בינתיים, נמכרה חניה מס' 20 (היא חניה 15 לפי תשריט המכר) לצד שלישי, כך שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו (עדותה של שולמית כהן, בע' 17 לפרוטוקול).

אינני סבור כי קיים קשר סיבתי בין הטעות של הנתבעת במכתב מיום 23.8.2004 לבין רכישת מקומות החניה מס' 13 ו- 14 על ידי התובעת, שכן הנתבעת הציעה לתובעת להשתמש במקום החניה מס' 20 (הוא מקום החניה 15 לפי התשריט), אלא שהתובעת טענה כי החניה צרה מדי, ולכן העדיפה לקנות את מקומות מס' 13 ו- 14. משמע, הנתבעת הציעה לתובעת ממילא את אותו מקום חניה שהתובעת היתה זכאית לו, הואיל וזהו מקום החניה ששבתאי רכשו מהנתבעת, וסרוב התובעת לקבל מקום חניה זה הוא שגרם לכך שכיום מצויים ברשותה מקומות החניה מס' 13 ו- 14, עליהם היא מלינה.

יש לדחות את נסיונה של התובעת בסיכומיה להציג את המכתב השגוי כאילו הוא מתאר את העובדות כהוייתן, באשר הטעות שנפלה במכתב התבררה עד תום בישיבת ההוכחות.

22. התובעת מבקשת היתר לפיצול סעדים, באשר התברר לה תוך כדי ישיבת ההוכחות כי חניה מס' 20 כבר נמכרה לצד שלישי וממילא אין ביכולתה לקבלה חזרה לרשותה. בנוסף, היא טוענת כי עלול להיות מצב לפיו לא ניתן יהיה לרשום על שמה בלשכת רישום המקרקעין את מקומות החניה 13 ו- 14.

אין מקום ליתן היתר לפצל סעדים בכל הנוגע לאובדנה של חניה מס' 20. טענותיה של התובעת בענין מקום החניה הצמוד לדירתה עמדו בליבה של התובענה. התובעת לא היתה רשאית להניח כי חניה מס' 20 תעמוד פנוייה לעד, ולכן, בעת שהגישה את התביעה, ביום 29.11.2004, היה עליה לתבוע סעד המשקף את העובדה שחניה מס' 20 כבר לא תוכל לעמוד לרשותה בעת שיינתן פסק הדין. גם לגופו של ענין, ברור שאין לתובעת כל עילת תביעה בגין חניה מס' 20, לאחר שהיא עצמה ויתרה על חניה זו שהועמדה לרשותה, וקנתה במקומה את מקומות החניה מס' 13 ו-14. לכל היותר, מדובר בטעות בכדאיות העסקה מבחינתה של התובעת, שאינה עילה לביטול חוזה. אין לתובעת אלא להלין על עצמה על שויתרה מרצונה החופשי על חניה מס' 20, לאחר שזו כבר עמדה לרשותה. לכך יש להוסיף את העובדה שהנתבעת זכאית לכך שלא תוטרד לבית המשפט פעמיים באותו ענין ממש. שומה על בעל דין לרכז את כל הסעדים הנובעים מעילת התביעה בכתב תביעה אחד, ואין הוא רשאי לעשות את תביעתו שיעורין שיעורין, כאשר הוא מטריח את הצד שכנגד על לא עוול בכפו פעם אחר פעם לבית המשפט.

אשר על כן, הבקשה לפיצול סעדים בכל הנוגע לאובדן מקום חניה מס' 20- נדחית.

עם זאת, יש ליתן היתר לפיצול סעדים בכל הנוגע לרישום מקומות החניה מס' 13 ו- 14 על שמה של התובעת בלשכת רישום המקרקעין, במידה ומסיבה כזו או אחרת לא יהיה ניתן להשלים את הרישום. אמנם, בשעה זו אין כל ראיה לכך שהרישום איננו אפשרי, אך אם בסופו של יום יתברר כי כך הוא הדבר, יש לשמר בידי התובעת את זכות התביעה, משום שהלכה למעשה מדובר בעילת תביעה שונה מזו הנוכחית.

23. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(א) סך של 24,671 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2005 (מועד חוות הדעת של המומחה וימר), כפיצוי בגין ליקויי בניה.

(ב) סך של 8,000 ₪ נכון להיום כפיצוי בגין עגמת נפש.

(ג) סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין שכ"ט עו"ד.

(ד) סך של 1,000 ₪ בגין חלק יחסי באגרת התביעה.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המומחה מטעם בית המשפט בהן נשאה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה.

24. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.ניתן היום י"ד באב, תשס"ז (29 ביולי 2007) בהעדר הצדדים הנ"ל.

חגי ברנר, שופט יעקב גנים, עו"ד בא כח התובעת.